תלמידים מספרים

הגעתי לגונג-פו כשהייתי בן קצת פחות מ-14, לקבוצת ילדים. נכנסתי לאימון ראשון בלי להבין מה זה אמנות לחימה בכלל, ומאז הגעתי לכל אימון בלי יוצא מן הכלל. זה איתגר אותי נורא.

אחרי חודשיים-שלושה, סיפו הכניס אותנו לקבוצה של הגדולים. הייתי אז בן 14, בקושי מטר וחצי. דרדס בארץ הענקים. אבל זה היה מאתגר. אנשים גדולים זה מאתגר, אתה רוצה להשיג אותם. והם, "מה זה הקטן הזה?!". גם בגיל וגם בגודל. דרדס.

בהתחלה האימונים היו מלחיצים. חמש שנים הייתי מגיע עם דופק 150. לא בגלל המעמסה; בגלל המעמד. אתה יודע איזה מתח היה באולם? אם ציפור היתה נכנסת, היא היתה נופלת. מתעלפת מהמתח. קצת לפני הצבא התחלתי לאמן קצת – חימום, כמה אימונים לא מלאים... ואז התגייסתי. אחרי שלוש שנים חזרתי, וכל הפַספוסים, שכשהתגייסתי בקושי ידעו מה זה צ'אן-צ'ו, באים ומכניסים לי מכות רצח. מאוד מתסכל. ומאוד מלמד: אתה לא מתאמן, זה לא נשאר לך. ואנשים אחרים משתפרים, לא עומדים במקום. זה היה בשנת קבע. התחלתי להגיע ליותר אימונים, וכשהשתחררתי הייתי מגיע כמעט לכל אימון שעה לפני. עובד עם עצמי, קופץ, מתרגל טכניקות בסיסיות. עד שעמדתי מולם וכבר לא קיבלתי כאלה מכות. לא שלא חטפתי, אבל זה כבר לא היה קטע חד-צדדי. ואמרתי, או.קיי. התאפסנו? מפה ממשיכים. זו היתה נקודת היציאה. השלב שהייתי צריך להגיע אליו מנטלית. זה שבר אותי נורא, המכות האלה.

אז סיפו שאל אם אני רוצה לאמן. והתחלתי לאמן כשהוא נוכח כל הזמן ומתקן אותי כל הזמן. אחרי כמה זמן הוא כבר לא נמצא שם מתחילת האימון שלי ועד הסוף שלו. הוא היה בא באמצע האימון, פעם בשניים-שלושה אימונים, ונותן לי יותר מקום להתבטא. אחרי חצי שנה כזאת הוא נתן לי לפתוח כיתה לבד, ונורא אהבתי את זה. אהבתי לראות תוצאות, כי בשנה הראשונה אתה רואה המון תוצאות, תכלס. וזה כיף. ואז באים מכשולים. מה זה מכשול? שאתה רץ עם כיתה חצי שנה, וזו חצי שנה של תסכול. ואתה לא יודע איך לשפר אותם.

כל חודש באתי לסיפו ואמרתי לו, ככה וככה, מה עושים? והוא אמר, תנסה את זה ותנסה את זה. ופתאום יש לך אימון טוב, אימון וחצי טוב, ואז – בם. שקיעה. אלה תסכולים שיש לך בתור מאמן. התסכולים הכי גדולים מבחינתי הם כשהקבוצה כקבוצה לא מבינה מה אני רוצה. אתה מנסה להסביר בכל מיני דרכים, בצורה הכי ברורה שיש, אבל הם לא מבינים מה אתה רוצה, ולא יעזור כלום. לא בגלל טיפשות, חס וחלילה – זה אתה שלא מצליח להעביר מה שאתה רוצה. אין מה לעשות. הדוגמה הכי פשוטה היא היכולת שלהם להוציא אנרגיה החוצה. הם פשוט לא מצליחים לעשות את זה. טכניקה הם מבצעים אחד לאחד, הם מדויקים בתוך הטכניקה, אבל הרי בלי כוח זה לא זה. אין מה לעשות, זה לא עובד. ואתה פוחד להיכשל מבחינה זו. ולא באולם, באולם שייכשלו כמה שהם רוצים, אבל שלא ייכשלו לי בחוץ. בנאדם לומד שנה, שנה וחצי, ואתה יודע שהוא לא טוב, ואתה מפחד שאם תהיה לו סיטואציה, הוא ייכשל בה. מה זה, "מפחד"? אתה יודע שהוא ייכשל, כי אתה רואה שהוא לא מוכן. מנטלית הוא לא מוכן. אז הוא מכיר אלף ואחת טכניקות, הן נראות טוב ויזואלית, הוא מסביר אותן פרפקט – אבל אין נשמה מאחורי זה.

אז, בערך שנה, שנה וחצי אחרי השחרור, סיפו בא אלינו ואמר, תתחילו להתאמן לשחורה. קודם לא שאלו אותי אף פעם, "אתה רוצה להיות שחורה?". כלומר, זה יהיה נחמד, אבל זה לא בראש מעייני, חגורה שחורה. נורא אהבתי להתאמן, וכשנפתחה בפני הדלת של ההדרכה נורא שמחתי, אבל על חגורה לא חשבתי. ואז מתחילה שנה שלמה. שנה לא מדברים איתך. זה תהליך הכנה, וכל השנה הזאת היא המבחן שלך. ואז מגיע המבחן עצמו, שהיה בערך ארבעה מפגשים, 12-13 שעות בכמה חלקים, אולי יותר.

החלק שמגיע אחר-כך מאוד קשה מבחינה מנטלית. כי בסדר, אתה שם את השחורה עליך, אבל היא הרי לא משפרת אותך. ואז אתה ממשיך... אתה חייב... לא סתם יש לך משהו על המותניים. לא שאנחנו לובשים את החגורה פיזית, אבל זה היה מאוד חשוב בשבילי, חובת ההוכחה העצמית הזאת. בכל פעם שאני נכשל באיזה תרגיל, נכשלתי. צריך לעבוד ולעבוד ולשפר. חובת ההוכחה העצמית. לא כלפי חוץ, הרי אין לי בעיה שמישהו יחשוב שנכשלתי, אבל אתה עם עצמך, כל הזמן...

בסך הכל אני חושב שההדרכה בנתה אותי יותר מהאימונים עצמם. נכנסתי לזה גם מהר יחסית, אחרי שלוש וחצי שנים התחלתי להדריך, ואז לאט-לאט אתה לומד לעמוד מול קהל, לעמוד עם ביטחון, להיות גאה במה שאתה עושה. ההערכה העצמית שלך מאוד גדלה. כי אני אדם מאוד סגור, מאוד ביישן, מאוד מפחד לטעות. ואתה מגלה שאתה לומד מטעויות, ומלמד אחרים שמותר לטעות. אין אחד שלא טועה, ומה שחשוב זה להכיר בטעות. אם תכיר בטעות, תלמד ממנה. אם אתה לא מודע אליה, היא תמשיך ותהיה שם תמיד.

פעם הייתי כל הזמן מתגונן. לא שהיו תוקפים אותי, אבל הייתי כל הזמן מתכנס, כל הזמן מתגונן. הייתי בתוך עצמי במידה שאתה לא מאמין בכלל כמה. בבית-ספר, למשל, אף פעם לא שאלתי שאלות. היה לי מחסום. אבל כשאתה מתחיל לאמן, ורואה מה אתה מצפה מעצמך בתור מורה, זה מה שאתה מצפה אחר-כך ממורה אחר. ואם מורה אחר לא ייתן לך את זה... אני לא יכול ללמוד אצל סמרטוטים. אני לא מתכוון מבחינה פיזית. אני צריך אישיות שתעמוד מולי. אולי זה האגו המנופח שלי. כי כאן האגו הכי גדול שלי: כשבנאדם בא ללמד אותי, הוא צריך לדעת את החומר. אני לא יכול לסבול אנשים שמגמגמים ואומרים לי שאחרי זה יביאו לי תשובה. לא יכול. באת ללמד? למד כי אתה יודע את החומר. אתה שולט בו. אתה לא שולט בו? אל תלמד אותו. ככה אני מרגיש.

עכשיו אני יכול לעמוד ולהגיד, תשאל מה שאתה רוצה. אתה מפתח אישיות וסמכותיות מסוימת וחשיבות עצמית מסוימת. ואני אומר את זה בזהירות, שלא יחשבו ש... אתה יודע, איזה אחד עם אגו הולך פה. באחת הכיתות שאני מאמן יש למשל את נתי (הרון), שהוא פראמדיק. וכל מלה שאני מוציא מהפה בקשר לאנטומיה, שאני שולט בה, אני עדיין פונה אליו ושואל אותו ונהיה לרגע כזה קטן בכיתה, ואין לי בעיה עם זה.

כך שבתור מאמן ובתור מתאמן, אתה מוצא את המקום שלך. אתה יודע תמיד איפה המקום שלך. כשהלכתי ללמוד בתל-אביב ישבתי בשורה הראשונה ושתקתי. הרגשתי תלמיד. תלמיד. ככה אני רוצה לראות את התלמידים שלי וככה אני רוצה לראות את עצמי בתור תלמיד. צריך לדעת את המקום שלך, מתי אתה מורה, מתי אתה תלמיד, מתי אתה חבר, מתי הדיסטנס חשוב. אין לי בעיה לצחוק פה עם תלמידים. אפילו איתי (שור) ואני באיזשהו דיסטנס אחד מהשני באימון. כי בזמן אימון אנחנו תלמידים שמתאמנים, שמרביצים אחד לשני. נגמר האימון? אני מחבק אותו, אנחנו הולכים לשתות בירה ביחד. צריך לדעת להפריד את הדברים האלה.

התנסית באמנויות לחימה אחרות?

בצבא התאמנתי בקרב-מגע שנורא תסכל אותי, כי יש המון חוקים. תעשה את זה, אל תעשה את ההוא... והולכים עם הראש בקיר. החזק מנצח. כמה שנים אחר כך, כשבאתי לאמן את היחידה ששירתתי בה אז, באתי עם רעיונות אחרים. והם נורא התלהבו. כי בצורה שהם עובדים, אתה לא יכול להתמודד עם יריב שיותר חזק ממך פיזית. זה לא תופס. ואני הרי בא מאמנות לחימה שרוצה לתת כלים לבנאדם שהוא חלש יותר מבחינה פיזית, וצריך לתת לו כלים להתמודד. והמון חבר'ה ביחידה הם גפרורים. אני ענק לידם. גם ליד הגבוהים יש לי מאסה. ובפעולה הם צריכים להתמודד עם יריב שהוא לפעמים ענק. ואתה לא יכול לשחק על מי יותר חזק, כי הוא ינצח אותך, אין ספק בזה. ואז צריך לתת כלים מאוד בסיסיים, מאוד פשוטים. לדעת לקחת מבוקש ולעצור אותו עם מינימום נזק. אולי יכאב לו, אבל לא ייגרם לו נזק. ובצורה שבה הם עבדו קודם לכן, אחד הפתרונות הוא שכל פעם שמשהו לא מצליח, יורים. ואתה לא יכול לירות בכל אחד. וחוץ גם מהרעש והבלגן שאתה יוצר סביבך באותו רגע, הרי יש עורקים שעוברים בכל הגוף. אין שום בעיה לקליע להיכנס בחלק חיצוני, לעבור בתוך הרגל ולקרוע עורק. וזה קרה. ואתה הרי לא רוצה להרוג אותו. אתה רוצה להביא אותו חי, וזה קשה, כי הוא מתנגד. הוא לא רוצה לבוא. אז צריך לגרום לו לבוא, ובמינימום נזק. מקסימום כאב רגעי – מינימום נזק. ועל זה עבדתי איתם. דברים שנלקחו מהוו-ווי.

אז אם אשאל מה לקחת מהאימונים...

זו אישיות שנבנית. זה ביטחון עצמי, זה להציב מטרות. פעם לא הייתי עושה את זה. עובר מיום ליום. היום יש מטרות. היום יש לי מטרה, אני עושה ככה וככה. אני רוצה להגיע לפה? אני אגיע לשם. ואני יודע לבטל הרבה דברים כדי להגיע למטרה הזאת. זה חשוב, זה לא חשוב. מה צריך לעשות כדי להגיע למטרה הזאת. זה לעמוד על שלך. להיות בן-אדם עם עמוד שדרה.

אתה רואה דבר דומה קורה גם אצל תלמידים שלך?

אני רואה פה, באימון, איך הם באו ואיך הם אחרי שנה או שנתיים. אבל זה מה שקורה פה, באולם. להכיר אותם מעבר זה לפגוש אותם מעבר, וזה לא קורה עם כולם. גם בגלל הבדלי גילים וגם כי יש אנשים שבאים-הולכים, ולא מעניין אותם כלום. מתי אני יודע מה השתנה? כשאני מדבר עם חברים שלהם, כי נוצרות פה חברויות וזה נחמד. שם אתה רואה מה קורה.

אתה רואה את זה גם במבחני חגורה. הרי תמיד שואלים בסוף המבחן מה נתנה לך השיטה, ובדרך כלל התשובה הראשונה זה "ביטחון עצמי". אבל אני כן עם עצמי, ואני יודע שלא נתתי להם ביטחון עצמי. לא לכל אלה שאמרו. כי זו תשובה מאוד מתבקשת. "מה קיבלת מאמנות לחימה?". "ביטחון עצמי". אבל אתה מכיר את הבנאדם, אתה מכיר את התלמיד, אתה יודע שאין לו ביטחון עצמי – ואחת הסיבות שאתה יודע היא כי בדיוק שבוע קודם הוא דיבר איתך על זה.

אבל מה שאתה כן מרגיש שנבנה אצלם זה היכולת להתמודד עם מכשולים. כל מיני מכשולים. אם זה בלימודים בבית-ספר ואם זה בתוך קבוצה. מגיעים אנשים שהיו סגורים מאוד ופתאום הם נפתחים. אני לא אגיד שהם הופכים להיות מנהיגים, אבל הם נעשים מאוד כריזמטיים, כי הם מדברים, כי הם לא שותקים, כי הם שואלים, כי זה מעניין אותם. כי הם מבינים שכדי ללמוד הם חייבים לשאול, חייבים להתעניין, לא יכולים להישאר סגורים בתוך הקופסה שלהם. וזה דבר שאני חושב שאנחנו נותנים לאנשים שנכנסים לפה. הרי אנשים שמגיעים לפה עם חוסר ביטחון עצמי, זה לא רק חוסר ביטחון עצמי בקרב רחוב. זה בכלל בסביבה שהם נמצאים בה. אין להם ביטחון בשיעור, בכיתה או באוניברסיטה, בעבודה הם מאוד סגורים... מאוד מכונסים. ופתאום הם נפתחים. הם נפתחים כי הם מרגישים יותר טוב פיזית. כי פתאום באימון הם קיבלו מחמאה ממישהו, וזה עושה להם טוב. הם למדו. הם עבדו על משהו, הם טעו, הם קיבלו תיקון – וזה השתפר. אם יש להם איזה תסכול, והם מסתובבים עם התסכול הזה חודשיים כי איזו הטלה לא מצליחה, ופתאום זה מצליח, הם הולכים הביתה עם הרגשה טובה.

וזה מה שאני יכול לתת פה. אני לא יכול להעשיר את הידע של אנשים ברפואה או בכלכלה, אני לא יכול לעשות אותם עורכי דין או מכונאים או עיתונאים יותר טובים. אבל אתה יכול לגרום להם להשיג יותר טוב את המטרות שלהם, ולא משנה באיזה תחום. בתור מתאמן, אתה נכנס לפה ויש לך הרבה מאוד מכשולים. הרבה מאוד אתגרים שצריך לעמוד בהם. ואתה רואה שפתאום, לאט-לאט, זה קורה.

הנה דוגמה קלאסית לזה: אנחנו מאמנים גם במדרשה למנהיגות בעין-פרת, ובזמנו נכנסתי אליהם לאימון, נתתי להם לעשות שכיבות סמיכה על האגרופים וראיתי שרק חצי מהם על האגרופים. חצי?! שישה-שבע על האגרופים, כל השאר על כפות הידיים. ושאלתי, "למה אתם על כפות ידיים?". והם ענו לי, "אישרו לנו". אמרתי להם, "לא. כולם על האגרופים".

זה היה המכשול שלהם, ומי שראה את זה כמכשול, היה לו נורא קשה לעבור לאגרופים – אבל מי שראה אותו כאתגר רצה לעמוד באתגר הזה, ותיק-תק עבר לאגרופים. באתי עם הרבה עקשנות ובלי הרבה ויתורים, ובסוף כולם נעמדו על האגרופים. עזבתי את זה, המשכנו לעבוד, וכשחזרתי לזה ואמרתי "כולם על האגרופים", כולם – אבל כולם, והיו הרבה אנשים – כולם היו על האגרופים. ואז אמרתי להם לקום. לא רציתי שיעשו שכיבות סמיכה, רק שיעמדו על האגרופים. והם הרגישו מצוין עם עצמם. היה להם מכשול, הם קיבלו אותו כאתגר, עמדו באתגר, זה עשה להם טוב. מחר יהיה להם מכשול אחר, ואם הם יקבלו אותו כאתגר, הם יעברו אותו. זה מה שאתה יכול לתת.

לו-סי חיים הלל, מתאמן משנת 1990

התחלתי להתאמן ב-93', כשהייתי בן 15-16. אחותי התאמנה פה לפני, ואני הגעתי לכאן אחרי שהתאמנתי בטאקוונדו. היתה שם איזושהי אליפות ישראל, הגעתי ממש לקרב האחרון, הרמה האחרונה, מקום ראשון נגד מקום שני, בעצם, ושם שברתי את הלסת מבעיטה. הייתי איזו תקופה בבית, ואז החלטתי שאני משנה מקום. לפני כן התאמנתי בסוג אחר של גונג-פו בירושלים. שאולין משהו.

אין ספק שביחס למקומות קודמים יש הבדל משמעותי. לאו דווקא ברמה של הכושר, אלא בכל מה שנוגע לגישה, שמוביל ג'ו-סי ואחריו התלמידים הבכירים. המקום הזה אמנם נותן אופציות אחרות, אבל הוא דוחף אותך הרבה מעבר למקומות אחרים. או שאתה כאן ונותן מעצמך את מה שאתה צריך לתת מעצמך או שאתה בעצם לא מתאים את עצמך לקבוצה. במקומות אחרים שהתאמנתי בהם היתה אופציה לאנשים לשבת בחוץ ולהסתכל. "לא מתאים לך להתאמן? שב בחוץ". היתה שם איזושהי גישה קלה יותר בהקשר למה שמותר למתאמן לעשות באימון. לא הייתי אומר "מתירנית", זה אולי מוגזם, אבל בהחלט קלה יותר. אני חושב שאחד ההבדלים העיקריים הוא שכאן הכיתה דוחפת קדימה. המאמן דוחף, כמובן, אבל כאן מאוד מורגש שהכיתה דוחפת קדימה ואנשים רוצים להתקדם. זו אווירה שמלווה מאוד את האימונים. קיימת אחריות קבוצתית לחלק נכבד מהאימון, זה לא רק ברמה האישית.

אתה רוצה לספר על הדרך שעשית בתור מתאמן?

התאמנתי במקומות אחרים קודם, כאמור, אבל אתה מגיע לכאן ואתה מבין שאתה לא באמת מתאמן. שאתה לא באמת יודע מה זה קרב. במקומות אחרים שהתאמנתי בהם זה היה יותר ספורט. איזשהו בילוי. כאן ההגדרות שונות לחלוטין. אז התחלתי בקבוצת מתחילים, והדרך היתה קשה מאוד. האימונים היו מאוד אינטנסיביים, מאוד תובעניים.

ומאז שהתחלתי ועד שהתגייסתי, ב-98', היו אימונים רצופים. הגעתי לכל האימונים, כמובן, והיו תקופות שהייתי מגיע בהן גם ליותר אימונים של קבוצות מתחילות, וזה משתלם בדרך כלל.

אם לחשוב על מה שנתן לי האימון, אני לא מסתכל על פרמטרים של כושר או ביטחון עצמי. יש דברים שהם מעבר לכך. של האיכות ה... סוג של דרך חיים. הפעולות הקטנות שאתה מבצע ביומיום נגזרות מההתייחסות שלך לאימונים. זו הדרך הכי טובה לנסח את זה. זה לא שאני יוצא הביתה וחושב על איך אני מכין ארוחת צהריים ברוח הגונג-פו. ממש לא. זו הערנות שאתה מסתובב איתה ברחוב.

הרי ההתפתחות בגונג-פו לא תמיד נמדדת רק בשלבים הפיזיים שאתה מצליח לעבור מבחינת יכולות. אם אתה משפר את יכולת הניתור שלך, ועולה מספסל רביעי לחמישי בצורה שהיא חלקה יותר, אם אתה מצליח לעשות יותר שכיבות סמיכה... זה לא נמדד רק בזה. אני חושב שהקושי האמיתי נמדד לאורך זמן, אם זה בהתמדה ואם זה ברף שהמקום הזה מציב לחיים בחוץ.

גם אם אנחנו מסכימים שהחומר שאנחנו לומדים נשאר בתוך האימון, ששום דבר לא יוצא החוצה, הדברים שאתה לוקח מכאן משפיעים עליך בחיי היומיום. קשה אולי לאנשים מבחוץ להבין את ההשלכה על החיים בחוץ שיש לעמידה על הספסל בזמן שעושים קרבות, לשמירת ריכוז בתהליך הזה, בקרב הזה, אבל אני חושב שיש קשר ישיר בין השניים.

אני אתן דוגמה פשוטה יותר: היכולות של הריכוז במבחנים באוניברסיטה, כשאתה יכול לשבת בשקט זמן רב יותר. אתה יושב ואתה לומד בצורה טובה יותר. יש לי עכשיו יכולת לשבת ולהיות מרוכז שעתיים-שלוש טוב יותר ממה שהייתי יכול, להערכתי, אם לא הייתי מתאמן במקום הזה. עוד דוגמה היא הצבא. הייתי ביחידה קרבית, אין ספק שהתרומה של הגונג פו בהתמודדות עם האתגרים של הצבא היתה משמעותית. ההתמודדות כאן, ההתמודדות הנפשית, הלחצים שאתה עומד מולם בכיתה, המלחמה האישית שלך לעשות את הדברים לפי הדרישות של ג'ו-סי, לשמור על ריכוז לאורך זמן, תחת מאמץ פיזי ולחץ של הכיתה... אתה צריך להיות מרוכז בכל-כך הרבה דברים, ויש לזה השפעה על דברים שאתה עושה בחוץ, על ההתמודדות שלך עם עוד אנשים, עם כמות משימות שדורשות חלוקת קשב ועשייה.

אחד היתרונות הבולטים במקום הזה הוא הקשרים שנוצרים כאן, החברויות עם אנשים שמלווים אותך לאורך כל הדרך. אני מכיר פה אנשים כבר 13 שנה. אנשים מדהימים, שכל אחד מהם בא ממקום אחר, כל אחד מגיע מרקע שונה לחלוטין. בצבא קוראים לזה כור היתוך, ופה זה בהחלט סוג-של. אתה מכיר אנשים משכבות שונות, אנשים שונים לגמרי, אנשים שהיו מגיעים למקומות חשוכים לחלוטין אם הם לא היו מתאמנים במקום הזה. כל אחד יש לו את הסיפור שלו, אבל בעיני המקום הזה הוא סמל ליציבות בחיים האישיים. ג'ו-סי תמיד נמצא פה והכיתה תמיד נמצאת פה, ותמיד שמחים לקבל אותך. גם אנשים שהולכים ובאים, ולא תמיד שומרים על קשר, תמיד שמחים לקבל אותם כאן.

בסופו של דבר אתה נמדד על-פי מה שאתה תורם מעצמך לכיתה. וזה קשר ישיר, ביחס ישיר. אתה מקבל בחזרה את מה שאתה תורם. וגם כאן אתה עומד מול קושי מסוים; הלחץ מופנה אליך, וככל שתתרום יותר, ככה המורה ייתן לך יותר, ככה הכיתה תיתן לך יותר, ככה התלמידים הוותיקים ייתנו לך יותר.

אז אני נמצא כאן כבר מ-93'. היו לי תקופות טובות יותר והיו לי תקופות טובות פחות. אם ניקח לדוגמה את הצבא, שעוצר את האימונים, או פרק זמן מסוים בחו"ל... היו תקופות שהעבודה שלי לא אפשרה לי להתאמן באופן סדיר. אבל המקום הזה הוא חלק מהחיים. כשאני בארץ, אז זה מובנה בתוך הלו"ז. היום בנוי סביב הגונג-פו. אני יודע שבערב יש לי אימון, אז כל הלו"ז מתכוונן לפי האימון. גם היום שלפני והיום שאחרי. כי אתה צריך לאכול אחרת, אתה צריך לשתות יותר מים, אתה... "רגע, יש לי מחר אימון? אז אני צריך לעשות ככה. ויש לי מחר מבחן? אז אני לא יכול, כי יש אימון, אז אני צריך לדחות את זה". כל השבוע, כל החודש, הכול נבנה סביב זה. וזה... זה קדוש, אנחנו מתייחסים לזה במידה מסוימת של קנאות.

ומה בהמשך?

יש לי איזו שאיפה לקחת את האימונים קדימה, שיתאפשר לנו לעשות בהם דברים שעכשיו לא תמיד מתאפשרים בגלל הסיכון שהם מעמידים בגלל הבדלי רמות בין המתאמנים. אבל ג'ו-סי באמת מצליח כל פעם להפתיע אותנו מחדש. הוא אף פעם לא מפסיק להפתיע, לחדש, לשנות... גם אלה דברים שאתה לא מקבל במקומות אחרים. במקומות הקודמים שהתאמנתי בהם אתה מגיע לכיתה בתשע, עושה את הריצה שלך, עושה קאטות, עושה כאלה וכאלה דברים, הולך בעשר. פה לא. פה יש סדנאות. יש נונצ'קו, סכין, מקל, מקל ארוך, התייחסות אחרת לגמרי. ויש עוד מגוון של כלי נשק. יש את הטונפות, מדי פעם יצא לנו לעבוד גם איתן. אף פעם לא משעמם פה. ועוד נקודה של המקום הזה היא בעצם היכולת שלך להתקדם.

אתה לא נבחן פה על אם הצלחת לעשות קאטה כמו שצריך או אם הצלחת לשבור את הקרש. ההתמודדות היא לאורך זמן. אתה צריך להוכיח את עצמך לאורך זמן. זה מתחבר למה שאמרנו קודם, שחובת ההוכחה היא עליך. זה הופך את המקום הזה לעוד יותר קשה. זה לא שאחרי שנה אתה נמצא פה ויכול להתקדם קדימה, לקבל חגורה כחולה. זה לא כזה פשוט. יש חומר תיאורטי, יש הרבה מאוד פילוסופיה מאחורי החומר הזה. דברים, תיאוריות שחובה לדעת, שצריך לדעת. זה מאוד מעניין. יש גם נושא של אנטומיה שאנחנו לומדים בהרחבה.

אני לא מכיר מקומות אחרים שמתעסקים בדברים כאלה. את העקשנות של המורה ללמד. גם כלוחם, לדעת, להכיר את המגבלות הגופניות, לדעת איפה קל יותר לפגוע, איפה עדיף לפגוע. זה בהחלט משפר את היכולות שלך. אתה הופך להיות כלי קטלני יותר, ועם זאת גם פשוט יותר. וזו בעצם המטרה. ללמוד להגן על עצמך בדרך הפשוטה ביותר, המהירה ביותר, ועם הזמן אתה רוכש כלים שמאפשרים לך לבצע את הדברים במיומנות כזו, שלא בהכרח תפגע לחלוטין בבן-אדם שעומד מולך. שתוכל לשלוט. שאתה מודע לזה שאגרוף לאף או אגרוף ללסת או למפתח הלב, יש להם השלכות שונות. שבעיטה לאשכים, בעיטה לברך, אם תיתן אותה מהזווית הזו ואם מהזווית הזו, יש לכך השלכות שונות. הכלים שאתה מקבל פה רחבים מספיק בשביל לתת לך להתמודד עם מצבים בחוץ.

הגונג-פו נותן לך את הכלים לבחור. מעצם ההגדרה של המקום, אתה מקבל ארגז כלים רחב שדוחף אותך לקבל את ההחלטה בשטח, כמו באימונים, על בסיס מה שקורה ולא על בסיס מה שנראה לך שיקרה. מקומות אחרים לא תמיד נותנים את הכלים לבחור. אם חושבים על קאטות או על תרגולות בצבא ובגופים בטחוניים, הסיבה לכך היא לפעמים שאין מספיק זמן הכשרה או שמעדיפים שהלוחם בשטח – ואני אומר את זה בזהירות – יהיה כמעט ללא שיקול דעת,

מסיבות שהן ברורות בהתאם לאילוצים. "סדר פעולות בלחימה", קוראים לזה. קבעו איך להתנהג במצבי קיצון? נחשוב לרגע עד כמה זה לא הגיוני שמראש החליטו בשבילך מה לעשות, שמראש החליטו החלטות, לפני שידעו מה יקרה. עם יד על הלב, אתה יכול לדעת איזו צרה תגיע קודם או מי יפגע ראשון?

תרגול סכין, לדוגמה. הרי קיים כאן מגוון רחב כל כך של תקיפות בסכין ושל התמודדות עם סכין, שלצערנו לא קיים ברוב המקומות האחרים. רוב התרגולות מתומצתות לכמה תנועות בסיסיות: מכה מלמעלה, מכה מלמטה, מכה מהאמצע ועוד איזושהי יציאה הצדה. זה הכל, תרגולות, תרגולות, תרגולות. ועל זה מחנכים דורות של לוחמים. והגונג-פו, בניגוד לזה, נותן לך מגוון רחב מאוד של כלים. אתה הופך להיות לוחם מיומן יותר, חכם יותר, קטלני יותר, ועם זאת, אפשר להגיד, גם רחמן יותר. אם אתה עומד באיזשהו קרב, אתה יכול לבחור את סוג התגובה שלך. ובינינו, גם משפטית אתה יכול להקל על עצמך בסיפור הזה. כשאתה מודע, כשאתה יכול לבחור איזו תגובה לתת בהתאם לאיום... הנה, גם בנושא המשפטי אנחנו מקבלים הסברים והדרכה. לומדים מה המשמעות של כל דבר מבחינת החוק.

תגובה פרופורציונלית.

כן, לזה הכוונה. זה יתרון. משיחות עם חברים שנמצאים בצבא ובגופים בטחוניים, אני מבין שהיום יש יותר הבנה של העניין הזה. התהליך הוא ארוך, אבל יש יחידות מיוחדות שכבר התחילו להכניס את הסיפור הזה פנימה. עוד פעם, זה ייקח קצת יותר זמן, אבל אני יודע שחיים, לדוגמה, כבר מכניס את זה ליחידה שהוא שירת בה וליחידות מיוחדות אחרות.

ינון ארזי, מתאמן משנת 1993

שמי יואב. אני בן 39, ומתאמן בוו-ווי גונג-פו מאז גיל 15.

מה נותנות לאדם יותר מעשרים שנה של אימונים באומנויות לחימה? כנראה שמשהו שונה בכל תקופה בחיים, וזה בדרך כלל עניין סובייקטיבי.

אני יכול להעיד שכנער צעיר, האימונים היו עבורי מקום לפרוק בו אנרגיות ולרכוש ביטחון עצמי. חברים רבים יעידו שהאימונים סייעו להם לאחר מכן גם בשירות הצבאי, ותרמו להם כלים חשובים: אינסטינקטים מפותחים, כושר ספיגה, זריזות, ראייה מרחבית, סבולת ויכולת תגובה מהירה, ובכלל, יתרון אדיר, כלי נשק נוסף, שאינו עשוי עופרת.

לגבי השנים הבאות, שנות העשרים עד השלושים, אני יכול לומר כי התמדה באימונים תעצב עבור כמעט כל מתאמן רציני אישיות מלאת ביטחון עצמי, ותסייע לו להביא את יכולותיו הפיזיות אל גבול השיא העליון שלו.

התמדה מעבר לשנים אלה היא כבר שכיחה פחות, אך שכרה יקר מפז. מתאמן ותיק ומסור יזכה לפתח קשר הדוק ומיוחד עם מורהו, קשר ייחודי, שחולש על תחומים רבים גם מעבר לאימונים עצמם. לכישורים הפיזיים מצטרפת בשלב זה הבשלות המנטלית שיכולה לתרום למתאמנים מסוימים אף מעבר לכל יכולת פיזית.

והנה, הגעתי לשלושה עשורים – ואף מלה על הגנה עצמית. וזאת כי בשבילי, להתאמן בוו-ווי גונג-פו זה הרבה מעבר ל"לדעת להגן על עצמך". נכון, המכנה המשותף כמעט לכל המתאמנים באומנויות לחימה לאורך שנים הוא בלי ספק הרצון לרכוש את היכולת החשובה הזאת, ובחברה שהאלימות פוגעת בה כמעט בכל חלקה טובה, חשוב שאדם יידע להגן על עצמו ברגע האמת.

יש שיגידו כי "רגע האמת" בחייו של אדם הוא מאוד נדיר, חד-פעמי אם בכלל, ואם כן, אז למה כל הטרחה, המאמץ והכאב? אני נוטה להסכים – אבל גם אם לא נידרש לממש אפילו פעם אחת את היכולת שרכשנו בזיעה, חבטות, סימנים כחולים ופציעות לאורך השנים, הידיעה שהיכולת הפיזית והמנטלית קיימת, דרוכה ונכונה לצאת בכל רגע נתון מעניקה למחזיק בה עוצמה נפשית ואיכות חיים שאין להן תחליף. במלים אחרות, לא פחות מעצם היכולת של אדם להגן על עצמו חשובים הביטחון והשלווה הנלווים לידיעה שהוא מסוגל לכך.

יואב הכט, מתאמן משנת 1988

קוראים לי דיאנה שחאדה ואני תלמידת וו-ווי מזה ארבע שנים.

הגעתי לאימונים במקרה. התאמנתי בקראטה במשך 12 שנה במקום מגורי בצפון הארץ, וכשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית נאלצתי לחפש מקום אחר להתאמן בו. דרך פוסטר של סי-ג'ו אייל קורן הגעתי לאימונים. כבר מההתחלה נוכחתי לדעת שזה משהו שונה מכל מה שניסיתי. מעבר לרצון החופשי להמשיך להתאמן, הנחיצות של המאמן והאווירה המיוחדת, הטעונה התבטאות אנרגטית, ממשית ומעשית, דרשו שאני אחזור שוב ושוב. מאז אני שם ומאז השתנו חיי רבות. חיפשתי אומנות לחימה, אבל מצאתי דרך חיים.

התחלת האימון מסמלת קיפאון של העולם החיצוני, מודעות טוטאלית לגוף ולנפש שלנו ולאינטראקציה ביניהם. הוו-ווי מדריכה צמיחה של מודעות זו על ידי מתן יעדים ברורים לכל תנועה והתנהגות והסברים פרטניים של יעדים אלו . בוו-ווי, אנחנו לא לומדים איך לתת אגרוף ואיך לבצע הטלה כיכולות פיזיות; אנחנו מודרכים להשיג אינטראקציה זמינה בין תנועה, מחשבה ורגש.

דרך אינטראקציה זו יש להבין את המהות של כל תנועה על ידי (1) מחשבה והבנה איך פועלים; (2) יכולת להפוך את הגוף לכלי לתרגום המחשבות – היכולת לפעול כפי שחושבים; (3) הבנה והרחבה של היכולות וצמצום של המגבלות תוך הבנת טבען – להרגיש איך פועלים; ו-(4) הבניה של היכולת להתאים את עצמנו ואת גופנו לסיטואציות שונות – פעולה על פי מה שאנו חשים באותו רגע .תהליך זה הכרחי לצמיחת עצמי ערני ומודע לסביבה ולאינטראקציה עמה. אם לומדים שכל מה שמתרחש וקיים מתנהל לפי חוקיות, סדר ומהות מסוימים, אז אפשר להפיק יותר במישור העצמי והקהילתי. אם מאמצים דרך חשיבה זו, ניתן להפיק יותר בלימודים, בעבודה, ביחסים בין-אישיים וכיוצא בזה.

יתר על כן, הוו-ווי מאמצת ומנסה להנחיל לתלמידיה ערכים נעלים. מי שמפר את ההתנהלות החברתית הזו אין לו מקום בוו-ווי. ערכים כמו כבוד הן לעצמי והן לזולת עומדים ביסודה של הוו-ווי. מתן כבוד לעצמי מאפשר הכרה ביכולות שלנו ורק אז אפשר להפיק פלאות מעצמנו. מתן כבוד לאחר מאפשר צמיחה קולקטיבית. בוו-ווי אין מקום לאגו. תלמידי הוו-ווי "מרוקנים" את עצמם ומאפשרים למאמן "למלא". בוו-ווי מטפחים ומעשירים אישיות, אבל בשום פנים ואופן לא מנפחים את האגו. נוסף לכך, אנחנו מאמצים את המחשבה שלא נכנעים לכאב, לא באימון וגם לא מחוץ לו. כאב וקושי מסמלים מעבר משלב לשלב מתקדם יותר.

אני זוכרת אימון אחד שהרגשתי בו עייפות גדולה. הרגשתי שבעוד שנייה אני מתעלפת. סי-ג'ו נעמד לצדי וצעק "קדימה, דיאנה!". ברגע ההוא לא היה לי אכפת לא מכאב ולא מעייפות. שדה הראייה שלי היה מורכב רק מהכרית שהייתי צריכה להכות ורק קולו של סי-ג'ו הדהד בראשי. ההכרה של סי-ג'ו בזה שאני "יכולה", העובדה שהוא האמין במה שאני יכולה להפיק מעצמי נתנה לי את הכוח ואת ההרגשה הכי נפלאה ,שפשוט אי-אפשר לתארה במילים! יתר על כן, לא מרשים לעמיתים להיכנע. לא מאמנים ולא תלמידים מרחמים על מי שמרחם על עצמו. החינוך של הוו-ווי מתבסס על האמונה שאין גבולות למה שבן אדם יכול להפיק מעצמו. אנחנו מקבלים אמונה זה כעובדה, כמו סכמה .משמעת עצמית גבוהה כרוכה בתהליך ההבניה של אמונה זו.

אני אסירת תודה ומלאה הוקרה לוו-ווי, למאמנים ולתלמידים שהפכו למעגל חברתי נחוץ בחיי. בשבילי, הוו-ווי מתנהלת כמו משפחה – ובדיוק כמו משפחה היא כרוכה בנכונות מתמידה ולא מפוקפקת לעזרה בתוך האימון ומחוץ לאימון. במקום הזה, בין האנשים האלה, אני מרגישה שייכת.

דיאנה שחאדה, מתאמנת משנת 2006

יש סיפור עתיק שסיפרו לנו באחד האימונים. הוא הולך ככה:

אדם שרצה ללמוד על חוכמת החיים של תרבות המזרח עלה וטיפס על ההר הגבוה עד שהגיע למורה הגדול. שם, המורה התחיל ללמד אותו על משמעות וחוכמת החיים של תרבות המזרח, אך כל עניין שלמד הוא השווה לתרבות המערב ולדברים ישנים שהוא כבר ידע. הוא לא היה מוכן לקבל בפשטות את הדברים. לא היה לו מקום לשום דבר חדש ולשום תהליך של חוויה ולמידה בהווה. המורה לא אמר דבר. הוא קם וחזר עם כוס תה, הגיש לתלמיד שיחזיק אותה בשתי ידיו ומזג לכוס עוד תה חם. התלמיד אמר: תודה, זה מלא! מספיק! אך המורה המשיך למלא עד שהתה עלה על גדותיו ונשפך מהכוס.

אם אדם בא ללמוד, לא מספיק רצון טוב או סקרנות. צריך להגיע ריק, מוכן לשמוע ולקבל. אם הכוס שלי תהיה מלאה, לא יהיה לי מקום לספוג חוויות, לא יהיה לי מקום ללמוד, להשתנות ולהתפתח. כשהראש מרוקן רואים בהיר .כמו המים: אם הם סוערים וגועשים, לא רואים כלום. ברגע שהם נרגעים ומתאזנים התמונה מתבהרת. האימונים הם עבודה של הראש. תחרות בינך לבין עצמך. הגוף יגיד לך מתי הוא לא יכול יותר, מתי הוא מגיע לסף פעילות ויתמוטט. אבל המחשבה לא. היא רצה קדימה, משיגה את עצמה ותובעת תגובה וביצוע מהגוף. צריך לפתח את שניהם. לשלב את הגוף המבצע ואת המחשבה הקוראת.

כדי ללמוד את זה יש צורך באנשים טובים. אנשים שאפשר לסמוך עליהם ומורה אמיתי. כדי שיהיה אפשר למלא את הכוס לאט, בהדרגתיות ובביקורתיות. שיהיה אפשר לרוקן אותה ולמלא אותה שוב בתה חדש.

התחלתי את האימונים אצל לו-סי איתי, המשכתי אצל לו-סי חיים ועברתי לסי-ג'ו. ככל שהזמן עובר אני מבינה עד כמה השיטה הופכת לדרך חיים שמתווה משמעת, רצינות, אמונה בעצמך, התמדה, פשטות ועשיית טוב. יש התמלאות והתרוקנות, עליות וירידות, אבל זה חלק מהמשחק. העיקר ששומרים את הכוס. תודה לכל מי שעוזר לי לשמור עליה.

שני ונזלבום, מתאמנת משנת 2004

שלום. שמי יהורם, אני בן 34 ואני מתאמן מזה כשנתיים בוו-ווי גונג-פו. כן, סביר להניח שכרגע כולכם אומרים "אנחנו אוהבים אותך, יהורם" וחושבים – מה לעזאזל אכפת לנו. אבל כמו כל סיפור טוב, חייבים להתחיל בהתחלה, לא? אז...

Once upon a time, השתחרר מהצבא בחור בגיל 22, צעיר, אנרגטי, נלהב, נמרץ ומלא רוח חיים. בלבו גמלה החלטה להכין לעצמו רשימה שכותרתה "דברים שברצוני לעשות" (באנגלית זה נשמע יותר טוב...). אחד הדברים הראשונים שנכתבו בדף היה ללמוד אומנות לחימה. לאחר הגהה, בדיקה חוזרת, שינויים קלים, בהייה בדף ומחשבה "מה לעזאזל הוא עושה ולמה הוא לא בהודו כמו כולם" – הסתיימה הכנת הרשימה.

כבר באותו שבוע לקח את כספי המענק והתחיל במסעו הארוך של – לא לעשות כלום עם עצמו. כן, התלהבותו חלפה כמו F16 במטס של יום העצמאות ואפילו לא השאירה שובל לבן מאחוריה. ככה התחילו חיי עצמאותו. לאחר פחות משנה התחילה שגרת העבודה-בית-יציאות-וקצת-לימודים, אך תמיד נשאר בלבו אותו רצון ללמוד אומנות לחימה. לאחר כמה שנים נזכר שוב ברשימותיו, אך מפאת עצלנותו לא טרח להקדיש לנושאים זמן. וככה המשיכו חייו עד שהפך לבעל משפחה.

יום אחד, במהלך עבודתו, התגלגלה שיחה בינו לבין חבריו, ובין השאר עלה נושא אומנויות הלחימה. לאחר שיחה זו החליט הבחור לממש את רצונו משכבר הימים ולהפוך ללוחם מן המניין. מיד באותו יום התחיל הבחור בחיפושים קדחתניים אחר האומנות שתמלא את החסר בלבו. לאחר בדיקת האפשרויות החליט הבחור להצטרף למתאמנים בשיטת וו-ווי גונג-פו.

אתם יכולים להמשיך ב"ומאז הוא חי באושר ועושר עד היום", אבל בכל זאת, לא צריך להגזים ולהיכנס באמת לאגדה.

ב-21.12.2006 (אנו נוטים לזכור תאריכים משמעותיים בחיים, לא?) התחלתי, בגיל 32 וקצת, את האימון הראשון שלי בשיטה. הייתי ה"זקן" בקבוצה של כמה נערים. אז נכון, הירידות בעבודה לא פסקו בנושא הגיל (הולך מכות עם ילדים...), והגוף כבר לא מה שהיה פעם, אבל מדהים איך תוך כמה חודשים הגעתי לשיא הכושר ורמת הכושר אף לא נפלה מזו של החבר'ה הצעירים, שלא לדבר על הכוח (הולך מכות עם ילדים...).

בניגוד למה שחשבתי על אומנויות לחימה בכלל, שיטת הוו-ווי לא עוסקת רק בכושר וטכניקה, אלא (באמצעות המאמנים) נותנת כלים להבנתה. אם תַפנו שאלה בסיסית כגון "תן לי את הכללים לחסימה יעילה" למתאמן בשיטות אחרות, סביר להניח שתקבלו הבעה מוזרה על פניו. זה לא נובע מחוסר הבנת השפה, אלא מחוסר באלמנט הבסיסי בחיים – הסקרנות. הסקרנות הביאה את העוסקים בשיטה לחקור כל אלמנט הכי קטן המבוצע על ידם על מנת להגיע למיקסום הטכניקה. לכל תנועה/תנוחה יש הסבר, אשר תמיד מתיישב עם הפיזיקה והאנטומיה ואף משתמש בהן.

בנוסף, אני מרגיש בוו-ווי כמו במשפחה שנייה (חלקם אפילו קוראים לי "סבא"...). רמת הפרגון תמיד גבוהה, ואף פעם לא ישאירו אותך מאחור. המאמן תמיד רואה את כולם, דואג לחינוך ה"ילדים" הצעירים ומשמש מודל לחיקוי. חוצמזה, הוא מקצוען ברמות-על (אתם לא מבינים כמה...).

לסיום אומר שגיל לא צריך להוות פונקציה בהחלטה אם להיכנס לתחום; ואם כבר נכנסים לתחום – לבוא למשפחת הוו-ווי (כן, משפחה עם הורים, אחים ואחיות).

יהורם עמדי, מתאמן משנת 2006

התבקשתי לכתוב קטע קצר על וו-ווי, הרגשתי שלכבוד הוא לי, וניגשתי לכתוב. כמה קשה זה כבר, אתם אומרים, לכתוב משהו על וו-ווי? אני חייב להודות שלכתוב את הקטע הזה היה לי מאוד קשה. מהר מאוד הגעתי למסקנה שקשה לתאר במילים את החוויה של וו-ווי.

בכל זאת, הנה המעט שכן הצלחתי להלביש במילים.

לפני שהגעתי לוו-ווי התאמנתי בכמה שיטות שונות של אומנויות לחימה, ולמרות שמאוד נהניתי, אף פעם לא הרגשתי שזה בדיוק "תפור" בשבילי. כל שיטה כבודה במקומה, אך תמיד היה משהו שלא התאים – חוסר רצינות, ברוטליות ללא טעם או פשוט סגנון שלא נראה הגיוני, תכליתי ונכון.

אמנם אני רק מעט זמן בשיטה, אך בכל בנוגע לוו-ווי, בשבילי, איך אומרים, זה פשוט התאים.

האימונים אינטנסיביים, אך בצורה שקולה ומלמדת. ההרגשה של הגעה לגבולות שלך ומתיחה שלהם עוד ועוד פשוט מדהימה, וזאת בנוסף להוויה של להרגיש חלק ממשהו וכמו כולם ליהנות מלתת ולקבל בחזרה, עם כבוד הדדי אדיר בין המתאמנים ועם הרצינות והעצימות המאוד גבוהות של האימון. רמת הכושר מעולה, תמיד דוחפת עוד ועוד את הכושר האישי למעלה, וגם המשמעת – שלא נאכפת בכוח, אלא מוסברת ומובנת – מאוד תורמת לזרימת האימון.

האימונים מורכבים מהמון אלמנטים שונים ומגוונים כמו קרב קרקע, אחיזות וטווחים משתנים. ושוב, אני מתאמן בוו-ווי רק מעט זמן, וחוויתי רק מעט ממה שיש לה להציע. ברור לי שיש תכנים רבים שעדיין לא נחשפתי אליהם מספיק כדי לתאר אותם.

והחוויה של וו-ווי לא נעצרת באימונים. אתה מקבל כלים וצורות מחשבה שעוזרים להתמודד עם מקרים בחיים שלכאורה לא קשורים ל"חוג" או ל"אומנות לחימה". אני מרגיש שזה רק קצה הקרחון, אבל יש לי הרגשה שלא משנה כמה זמן או באיזו רמה, בוו-ווי זה לא מפסיק לעניין אף פעם. תמיד יש עוד מה ללמוד ולשאוף הלאה.

אז לסיכום, דוג'ה, וו-ווי, ותודה על הזכות להיות חלק ממשהו כל כך מהנה.

אריק צעדי, מתאמן משנת 2008

מי שמכיר אותי יודע שמעולם לא הייתי בחורה 'רגילה'. במשך רוב שנותי עסקתי בדברים שמעניינים ומאתגרים אותי – מוזיקה, משחק, עיצוב תכשיטים, איפור, ניהול עסק, פוליטיקה ועוד – אבל עכשיו אני רוצה לספר על הרגע שבו בחרתי ללמוד אמנות לחימה.

במשך תקופה ארוכה היה בי רצון עז להבין יותר את היכולות של הגוף והרוח, ולהביא אותם לידי איזון. והחלטתי שאם כבר ללמוד אמנות לחימה, אז רק אצל ברוס לי!

טוב, את זה כבר לא יכולתי להגשים... אבל דרך חבר קרוב, שמתאמן ומאמן כבר שנים, הגעתי אל סי-ג'ו אייל קורן, שלמד אצל ג'וזף קאולס, אחד התלמידים המקוריים של ברוס לי בסיאטל – וכבר מהאימון הראשון נפתח בפני עולם חדש. כבר מהאימון הראשון ידעתי שמצאתי בית חדש. בית שאימץ אותי בחום ולימד אותי כל כך הרבה על עצמי ועל החיים בכלל.

הבית הזה נקרא Wu Wei Gung Fu, והוא מאחד אנשים מדהימים, שמתאמנים על בסיס הערכה וכבוד הדדי, ויודעים לשמור אחד על השני גם בזמן קרב.

מאימון לאימון הגוף מתחזק, הביטחון העצמי משתפר ואיתו גם הדימוי העצמי – והחשוב מכול, נבנית הנכונות לעמוד מול הקושי ולהתמודד איתו. הרגשתי את המוטיבציה שגוברת, את הצמא לאתגר את עצמי ולהישאר דרוכה וממוקדת, להילחם עד שכמעט נגמר האוויר והגוף כואב, ולשנייה חולפת לה המחשבה 'למה אני עושה את זה לעצמי?', ומיד איתה באה הידיעה שהיריב האמיתי שאני נלחמת מולו הוא בעצם אני. זה היריב שבתוכי, שגורם לעתים לפחד, לכאב ולחוסר ביטחון, וזו המלחמה האינסופית שבתוכי. זו המלחמה בכאבים פיזיים, בחששות ובכשלונות בחיי היומיום, וכמובן המלחמה הגדולה מכולן – לכבוש את האגו.

מנגד יש את האנדרנלין המטורף שמתפרץ וזורם במהירות בגוף שלפתע כבר לא מרגיש כאב או פחד, אלא ערנות וחדות חושים. יש התמכרות מטורפת לאומץ שעולה פתאום מתוך תוכי, והוא שלי! האומץ שגורם לי לרצות 'לדרוס' את היריב מולי, ובהשלכה על החיים שבחוץ, לדרוס את כל המכשולים ולמצוא דרך קצרה ויעילה ביותר לתעל את האנרגיה נכון. במלים אחרות, האומץ והיכולת להיות עירנית לסביבה, לנתח מצבים במהירות ולהגיב מהר ונכון.

הדריכות האינסופית הזו מלווה אותי בכל אימון. היא גורמת לי לעזוב מחוץ לאולם האימונים את כל העייפות והטרדות. האימון מתחיל, נעשה סוויץ' בראש וכל החושים מתחדדים. וכמו באימונים גם בחיים: למדתי להפוך גם יום שהתחיל צולע. לרכז את הכוחות הכוחות שבי ולהחליט שגם יום שהתחיל גרוע אני יכולה לגמור אחרת ולהפוך לטובתי. הכל עניין של אימון. אימון של המוח, של החושים ושל הגוף. וכמו שאני מוכנה לאגרופים, לבעיטות, לזיעה ולמאמץ של האימון, עכשיו אני מוכנה להסתכל לכל בעיה בעיניים, לא להיכנע לה ולהתעקש למצוא את הדרך לצמוח ולהשתפר.

על החוויה הזו אני ממליצה בחום לכל אחד ובמיוחד לכל אחת.

נטלי רות דדון, מתאמנת משנת 2008

שמי אביעד פרץ. אני בן 28, ומתאמן בוו-ווי גונג-פו מגיל 16. כמו כל ישראלי, כמעט, בתקופה הזו עברתי חוויות ומסגרות שונות: תיכון, צבא, לימודים. לכל תקופה היה אופי שונה, אבל לשיטה ולאימונים בה היתה נגיעה בכל אחת מהן.

נתחיל בתיכון. בכל גיל אנו מופעלים ומושפעים בין השאר בכוח האגו ולחצים חברתיים, אבל בגיל ההתבגרות או הנערות אנחנו רגישים לזה במיוחד. השפעות כאלה עלולות למסך את מי שאני באמת ואת הרצונות האמיתיים שלי. כידוע, במקרים מסוימים הן יכולות להוביל גם למקומות בעייתיים ומסוכנים מאוד. וו-ווי גונג-פו דורשת מהמתאמנים בה לנסות להכיר את עצמם כל הזמן, פיזית ומנטלית. היא מבקשת מאיתנו להכיר את היתרונות, החסרונות והגבולות שלנו. הרעיון הזה, שהיה חדש לי בגיל 16, פתח בפני דרך הסתכלות חדשה על איך שאפשר ואפילו צריך לחוות אירועים ושינויים לאורך החיים. אנחנו מגיבים לסביבה ולאירועים, והתגובה שלנו היא שמאפשרת לנו להכיר את עצמנו – ואם נבחר, גם לשפר את עצמנו. המצפן הפנימי הזה מסייע לנו להפריד בין הרצונות האמיתיים להשפעות החיצוניות. זה תהליך מתמשך וארוך טווח, והכנות שהוא דורש מאיתנו היא בעיני יסוד מרכזי לאימונים ולחיים בכלל.

אז מגיע הצבא. המסגרת הצבאית תמיד חדשה ולא מוכרת. אפשר להשתתף בימי עיון, לדבר עם חברים ולהתייעץ עם קרובי משפחה, אבל החוויה עצמה תהיה תמיד חדשה. וכמו כל חוויה ראשונה, יש חשיבות להרגשה שמלווה את האדם כאשר הוא נחשף אליה. יש חשיבות לרמת הביטחון שלו בעצמו וביכולת שלו להתמודד איתה בצורה הטובה ביותר. יש חשיבות גם לרמת הגמישות וליכולת ההסתגלות שלו. כאמור, אפשר להתכונן ולאסוף מידע לפני השירות ובמהלכו. גם לפעילות מבצעית מתכוננים ולומדים, אך תמיד ייתכן שיתרחשו דברים בלתי צפויים. עצם הידיעה הזו יכולה לשפר את התגובה למקרים כאלה – ויכולת התגובה למצב החדש והמפתיע עשויה להיות חשובה והכרחית לא פחות מאשר כל הכנה. העיקרון של "מה שמתאים לאותו רגע" (זה גם התרגום לשם השיטה) הוא אבן דרך בשגרת האימונים, בתהליך הלמידה ובתהליך היישום של הטכניקה בוו-ווי גונג-פו. הרעיון הוא שכל רגע הוא ייחודי ובלתי חוזר. מספר הדברים שלא נוכל לחזות עולה פי כמה על מספר התרחישים הצפויים. לכן אנו נדרשים, כמתאמנים, להימנע מכניסה לתבניות ולשגרות פעולה אוטומטיות". אפילו כאשר מתרגלים טכניקה בסיסית, מדי פעם נשבור את התבנית ונגיב בצורה שונה וחדשה.

באשר ללימודים האקדמיים: את תהליך הלמידה כפי שאני תופש אותו כיום קיבלתי בעיקר מן האימונים בוו-ווי גונג-פו. כאמור, התחלתי להתאמן בגיל 16. עד אז הכרתי בעיקר לימודים מבית הספר – "למידה למבחן". נדמה שרבים מן המקצועות שלימדו אותנו אפשר היה ללמוד בצורה לא מעמיקה. רק לשנן ולעבור את המבחן. את החומר עצמו שכחנו אחרי תקופה לא ארוכה. נכון, דברים מתקבעים בזיכרון או נמחים ממנו לפי מידת השימוש בהם ולפי סדרי העדיפויות האישיים. לא זו הנקודה. הנקודה היא שבמקרים רבים, אפשר לעבור את הלימודים בבית הספר או באקדמיה גם בלי להבין באמת את החומר – וחמור מזה, בלי להבין את הבסיס, שבלעדיו אין לחומר המתקדם משמעות אמיתית. האימונים שלי בוו-ווי גונג-פו לימדו אותי לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. הם עודדו אותי לחקירה ובחינה אישית של כל דבר חדש שנלמד. על זה יש להוסיף את הדגש הרב על לימוד והבנה של הבסיס. לאנשים רבים יש נטייה להקל ראש בערכו של הדבר הנקרא בסיס, אולי עקב הרצון בתחושת "התקדמות" או הרצון להפגין הצלחה וידע בחומר ל"מבינים". בעיני, הדילוג על השלב המהותי עלול לעכב ואף להוות חסם לכל תהליך למידה ושיפור עתידי. את התפישה הזו של הבנת הבסיס (בכל תחום ובכל נושא) ניסיתי ליישם לא רק באימונים, אלא גם בלימודי האקדמיים. עכשיו אני יכול לומר שכאשר יש הבנה של הבסיס, שאר החומר הרבה יותר מובן וקל ללמידה. בלי הבנה בסיסית, חומר חדש נראה לא פעם תלוש וחסר הקשר. בלי הבסיס קשה להבין, קשה ללמוד וקשה מאוד לזכור.

כאמור, התחלתי להתאמן בגיל 16. אחרי שנתיים התגייסתי לגדוד לביא בו שירתתי שלוש שנים. מובן מאליו שלא יכולתי להגיע לאימונים באופן סדיר. אחרי השחרור חזרתי לחצי שנה של אימונים – ויצאתי לחצי שנה של דרום אמריקה. חזרתי לעוד חצי שנת אימונים אחרי הטיול – ואז עזבתי לטובת לימודים בצפון במכללת תל חי. אחרי שלוש שנות לימוד חזרתי לירושלים ולאימונים בוו-ווי גונג-פו, והיום אני מתאמן פעיל. כדי לנסות להעביר את החוויה והמשמעות שיש עבורי לאימונים בוו-ווי גונג-פו, תחשבו על משהו שאתם עושים, אוהבים לעשות וחוזרים אליו כל פעם מחדש במשך שנים ארוכות (ואני לא דוגמה לתקופה ארוכה מאוד. ישנם המתאמנים רצוף עשרים, שלושים ואף ארבעים שנה).

האימונים בוו-ווי גונג-פו הם חלק חשוב בחיים האישיים שלי, ולדעתי, של כל מתאמן. הם מלווים אותנו גם בתקופות שבהן נמנע מאיתנו להגיע לשיעורים עצמם. שגרת האימונים חשובה מאוד, אבל השם מטעה: האימון רחוק מאוד מלהיות שגרתי, תבניתי או משעמם, חלילה. היכולת המקצועית הנדירה של המאמנים מבטיחה מתח חיובי בכל פעם שמגיעים לאימון, גם לאחר שנים. גם זה דבר שאינו מובן מאליו.

אביעד פרץ, מתאמן משנת 2001